אבי כץ מבקש סליחה מאמו דבורה ז”ל: “כילד התביישתי בך”

“היא הייתה אישה חשובה. חברותיה הקרובות היו הרבניות הכי ידועות בעולם הליטאי, ואני ראיתי רק את הופעתה ובגדיה. לו רק יכולתי לקחת אותה לסיבוב בין עסקיי”

מתוך כתבה שפורסמה בידיעות אחרונות בערב יום כיפור

אמא שלי, דבורה כ”ץ ז”ל, נולדה בעיירה דז’יקוב בגליציה שבפולין למשפחה מבוססת מאוד של סוחרי עצים. בגיל שמונה ילדותה נקטעה. הנאצים פלשו לפולין והמשפחה נמלטה לרוסיה. את המלחמה עברה בסיביר, חשופה למוות, קור ורעב. משפחתה ניצלה, אך היא הופרדה מהם, וב־1947 עלתה לארץ במסלול ההעפלה הקשה של אקסודוס. כאן התאחדה עם משפחתה, שהגיעה אחריה, ונישאה לאבי, עימו ידעה חיים טובים. נולדו להם חמישה ילדים. גרנו בבני־ברק, אבי היה קבלן צבע ושיפוצים ברף העליון של ההכנסות, וחיינו התנהלו בהתאם. בבית היו עוזרת ומטפלת צמודות. אמא לא עבדה והוא נשא אותה על כפיים, עד שגידול התגלה בראשו. אחרי שנתיים של מחלה ושני ניתוחי ראש, כולל אחד בארה”ב, המשפחה התרוששה. בגיל 38 החיים שוב קרסו על אמא. היא נותרה אלמנה חסרת כל, עם ילדים מגיל שנתיים עד 15. לי עוד לא מלאו שש, והייתי ילד שובב, לא היה קל איתי.
וכך גם נראתה. פנים חרושי־יגון, כתפיים כפופות, פאה שידעה ימים טובים יותר, לבוש לא אופנתי. למדתי ב”רזילי”, בית ספר עממי חרדי לבנים, שבו למדו בני המשפחות העשירות והחשובות בעיר. אמא של אף אחד מחבריי לא נראתה כמו אמי. אני זוכר שיום אחד הגיעה בהפתעה לבית הספר, הייתי בכיתה ו’ או ז’, והתביישתי בה. אמרתי לה, “אמא, למה הגעת?” היא ראתה את הרתיעה ואמרה לי, “אני לא מאמינה שאתה מתבייש בי”. אז לא הבנתי את משמעות הפצע שגרמתי לה.

לפני 25 שנה היא נפטרה, בגיל 60. היום אני בן 54. מאז אותו יום בבית הספר חלפו יותר מ־40 שנה, אבל צלקת העלבון והכאב שלה לא חלפה. כשבתי הבכורה נישאה, הוצאתי חוברת שחולקה למוזמנים, וכללה בין השאר את סיפורי הסבים. על אמא שלי כתבתי, “שלי ושלכם שלה הוא”. ממנה קיבלתי את התאווה ללמוד, לקרוא, לעזור. אני זוכר אותה מורה ביידיש לאחיה, איש עסקים מצליח, לומר לי שכל העושר וההצלחה בעולם לא שווים, אם אחרים מסתכלים עליך כעל עם הארץ.

הנה סיפור קטן: היה זוג ללא ילדים. הבעל נפטר, ולפני שהלכה האישה לעולמה, היא ביקשה מאמא, שטיפלה גם בהקמת המצבה, לדאוג שיציירו עליה ציפורים, כי הן יהיו היחידות שיפקדו את קברה. אמא, שכבר הייתה חולה, ביקשה אז להיקבר לא ליד אבא בבני־ברק, אלא ליד קבר אותה אישה בפתח־תקווה, והשביעה אותנו שכל פעם שנעלה לומר קדיש על קברה, נאמר גם על קבר שכנתה.

היא הייתה אישה חשובה. חברותיה הקרובות היו הרבניות הכי ידועות בעולם הליטאי, בהן הרבנית תמר שטיינמן זצ”ל, הרבנית שרה ישראלזון שתבלח”א, בתו של הרב אלישיב, ואני ראיתי רק את הופעתה ובגדיה. הייתי נותן שנות חיים מחיי, כדי לקחת בחזרה את אותו משפט.

אמא לא הספיקה לראות את הצלחתי. לו רק יכולתי לקחת אותה לסיבוב בין עסקיי, בדיוק כמו שנראתה אז. להציגה בפני כל מנהל של סניף קופיקס, לעלות איתה לבמה בהרצאות שלי, ולהגיד לכולם, “תכירו, זו אמא. שלי ושלכם שלה הוא”.

מלאו פרטיכם ותוכלו להתעדכן בהשקעות בזמן אמת, ללא עלות וללא התחייבות:



שדה חובה*